למה קשה לנו לסלוח?

לפעמים אנחנו מבלבלים בין סליחה לבין קבלה. חושבים שאם נסלח על מעשה או על מילים שנאמרו זה ייתן לגיטימציה לאותו אדם “לדרוך עלינו שוב”.
כי הרי כבר סלחנו לו פעם.

כשאנחנו נפגעים ממישהו שאמר או עשה משהו שהכאיב לנו מאוד, אנחנו מרגישים שנעשה לנו עוול. מישהו עשה לנו רע, התנהג אלינו בגסות רוח,
אמר מילים לא ראויות. ההיגיון מסביר לנו שאנחנו צודקים : אם “הוא” פגע בי הרי ש”הוא” צריך לבקש את סליחתי.
כי אני כועס ואני צודק ועדיף שיעשה זאת כמה שיותר מהר…

האם נפתרה הבעיה בכך שאותו אדם ביקש מכם את הסליחה? לא. כי מתחת למילת הסליחה ולאקט הפיוס, יש אי הבנה שדורשת פיתרון.

ביחסים בין אדם לחברו:

1.      הפגנת מלחמה כלפי חוץ או הסתגרות בפגיעות מחזיקים שניהם אותו שלט שעליו כתוב: “אני הצודק”. וצדק לא בונה יחסים.
         אם אדם נאחז בפגיעות שלו, הוא בעצם משדר לעצמו שהוא צודק ודורש מהאחר להתנהג כפי שהוא מצפה ממנו.
         ולזה נקרא: כפייה. או רצייה. איך שתרצו. הרצון שאדם יתנהג כפי שאחר מבקש ממנו מתחבר לרגש עליונות (שיש בכולנו),
         אבל מי שרוצה להנות מיחסים כיפיים עם חברים כדאי שישקול שוב התנהגויות כמו: עליונות, כעסנות ווכחנות.
         למי יש חשק לראות חבר עם פרצוף זועף בזמנו הפנוי?

2.      סליחה היא לא וויתור. סליחה היא לא קבלת העמדה של מישהו אחר על פני העמדה שלך. סליחה היא בקשה לאהבה.
         בקשה ליחסים נקיים מכעס ורגשות קשים. בקשה לטיהור מחדש. בעצם הסליחה אדם מבקש מחברו שימחל לו על הדברים שאמר או שעשה.
         יש פה בעצם הצעת חברות מחודשת. אקט הסליחה עושה חסד לשני הצדדים. הוא מאלץ את “הפוגע” לרדת מהעץ ומאלץ את הנפגע להתקרב
         לאש שממנה ניסה להתרחק.

3.      הסולח מבין שהוא לא יכול להמשיך ולהיפגע ממה שחברו עשה לו. הוא לא יכול להמשיך ולנטור לו טינה. 
         הוא לא יכול להמשיך ולהתרחק ממנו בגלל מה שהוא עשה לו. הוא נאלץ להשלים עם דברים בתוך עצמו:

         א. שהוא צריך להתחזק

         ב. שיש בעיה במערכת היחסים ודרוש פה פיתרון.

        פה מגיעה החלטה אישית. האם אני מוכן לפתוח עם אותו אדם את רגשותיי ועמדתי כלפיי נושא מסוים או לא.
        לאחר מכן, הפועל צריך להיות מורכב מהחלטה משותפת של שני החברים לפתור את החוצץ ביניהם. 
        אם שניהם מחשיבים את היחסים שלהם יותר מהאגו שלהם עצמם, הם יתקדמו ויגיעו להבנות. אם לא, זה ייפול בדרך.

כשאני מבקש סליחה ממישהו אחר, אני מבין שאני לא שונה ממנו. 

ביחסים בין אדם לעצמו:

לעקשנים שבינינו, לא קל לסלוח. לוותר על המקום של הצודק והכועס, אומר גם לוותר על הכוח. 
יש איזו אשלייה שאם אני כועס, אז יש לי כוח כי אני צודק. אבל מבט על אנשים כעסנים, 
מראה כמה הם סובלים בפנים.

מה מצריך ממני לוותר על אשליית הכוח שמתלווה לכעס?

א. אם אני מפסיק לכעוס על מישהו אחר, זה אומר שאני צריך להתמודד עם הכאב שאותו מישהו העיר אצלי.
ב. אני צריך להתמודד עם מה שמפריע לי.
ג. אני צריך לזהות מה בדיוק מפריע לי.
ד. אני צריך לחקור בעבר שלי ולהבין למה זה מפריע לי?
ה. ולסיום סיומת: לסלוח לעצמי זה אומר – לפתור את הבעיה עם עצמי.

אולי ברגע זה, נשענתם חזק על הספה, עם איזה אוףףף כזה ארוך. התעייפתם. 
נכון, הכי פשוט זה ליפול על מישהו אחר ולהאשים אותו. יש כאלה ששומרים כעסים כבר הרבה זמן. למי יש כוח להתמודד 
עם הפחדים שמתעוררים? עם הפרשנויות והסיפורים של עצמנו? למי יש זמן לזה?
אין לאף אחד. הבעיה היחידה היא, שהאלטרנטיבה שווה הרבה פחות. כעסים וכאבים שגרים הרבה זמן בגוף מתפשטים. 
עם הזמן הם גדלים והופכים לשנאה וחרדה. אין שלווה פנימית. אין שלום. הלב מחמיץ.

לסלוח למישהו אחר, זה לסלוח קודם כל לעצמך.

אם אישתך העירה לך שאתה לא משקיע מספיק בבית, ונעלבת קשות כי כבר תקופה שאתה מתמודד עם אתגרים בעבודה 
ואתה מנסה לשדר עסקים כרגיל, עצור! הבן, שהאמירה שלה, פגעה בנקודה רגישה אצלך, ולכן אתה כועס. 
הכר ברצון שלך להשקיע גם בבית וגם בעבודה, והתמודד עם התלונה של אישתך. היא אומרת לך שאתה לא מצליח. ופה הקושי. 
ברגע שתקבל את זה שאתה באמת לא מצליח ותשלים עם הרצון שלך להשקיע יותר בבית או בעבודה, יהיה לך יותר קל לסלוח 
לעצמך וההערה שלה תהפוך מהערה פוגענית להערה מקדמת. את אותו רציונל ניתן ליישם בכל דבר בחיים.

ראו גם: אימון אישי