חסוי

הי אלינור,

רציתי לשתף אותך במחשבה שהיתה לי.

אני אומרת מראש שאני לא יודעת אם זה בגדר הנהוג, אבל הנחתי שמשום שאצלך הדברים מתנהלים אחרת מאשר אצל מישהו ממושקף שיושב בספה משובצת, זה לא יחרוג יותר מידי מן הנימוס / “כללים”.

אז ככה, לפני שהגענו היום, חשבתי אתמול בלילה והיום בבוקר שלכאורה אני קצת מבואסת או מתביישת לבוא אליך ולספר על הריב שהיה (כי תיארתי לעצמי שזה יגיע…) אחרי שפגישה קודמת היתה בסימן חיוך. אבל לאחר שדברים קצת שקעו ולאחר שהיה לי קצת זמן לחשוב בשקט (סוף כל סוף היה גם לי מים חמים באמבטיה), חשבתי שבעצם עדיף ככה, בעצם עדיף לפתוח את מה שכואב ולא לבוא כאילו הכל בסדר, בגלל שיום לפני או אפילו שבוע לפני , הכל היה בסדר ולא היה פיצוץ כלשהו.ככה, מחטטים בפצעים, למרות שזה ממש ממש לא נעים. אבל אין ברירה.. זאת הדרך, וכמו שחכמים אומרים – אצלך זה כל החרא, אחרת לא היינו מגיעים.. וחוץ מזה, על מי אני עובדת… בדיוק בגלל זה אנחנו כאן.. זה לא יעזור לצייר תמונה יפה אם מאחורה הכל אחרת.

ועוד דבר, אני חושבת שהיה לי גם מעין חשש, שאם נבוא ונספר שהיה ריב, זה כאילו נכשלנו (כמו כל הקושי הראשוני למעשה להתחיל בטיפול) ונקבל “פרצוף כועס” או מאוכזב. אבל כל כך שמחתי להרגיש אחרת. אם את זוכרת, אחד הדברים שאמרתי וכתבתי בהתחלה היה שחשוב לי להרגיש שלא מוכיחים אותי בטיפול, שלא מחפשים “להראות לי” והיום את מיד ראית את הבעיה וראיתי שהיה לך חשוב פשוט לטהר את האוירה, שלא נלך לעוד שבוע עם השק הזה בנוסף לכל השאר. זה פשוט לא היה משנה איך הגענו לשם (כי כרגע עוד ארוכה הדרך לטפל בסילוק לחלוטין של המקור) אלא היה חשוב, מה נעשה עם תחושת הגועל הקיימת ואיך נפתור את הבעיה.

זה לא מובן מאליו. תודה רבה.