דודי שנפל במלחמה

אני כמו אחרים ורבים נקראתי על שם גיבור שנפל במלחמה.
את הדוד שלי, אלי דהן, לא זכיתי להכיר. 
היכרתי את דמעותיה של סבתא שייבשו את ראייתה עם השנים, 
את כאבו של סבא ואת שתיקתו הרועמת, 
 את שיברונם של אמא והדודים שלי – כל אחד בדרכו הוא.

דוד שלי, אלי דהן בן חנה ויהודה, היה קצין בגולני. במלחמת יום הכיפורים השתתף הגדוד שלו בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. בן 26 היה. נשוי טרי, אב טרי ששוחרר לביתו לראות את בנו ואישתו. הוא חזר למלחמה מבלי שנקרא ובהתקפת כוח קומנדו סורי על כוחותינו ביום כ’ בתשרי תשל”ד (15.10.1973) הוא נהרג.

בתנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: “אלי היה מהמובחרים שבקציני הגדוד ולחם בעוז רוח ובאומץ רב, כדי להדוף את הפולשים לארצנו. 
 לצערנו הרב היה אלי צריך לשלם בגופו ובדמו למען המשך קיומה של מדינתנו – מדינת ישראל. נפילתו של אלי הממה אותנו. הוא היה אהוב ואהוד על חבריו ועל מפקדיו ביחידה. אנו לא בקשנו אבות ובנים גיבורים, אך נאלצנו להקריב את מיטב בחורינו ואת חום דמנו למען קיום עם ישראל בארצו ובתפוצות”.

“נאלצנו להקריב את מיטב בחורינו למען קיום עם ישראל בתפוצות” זה מה שנכתב אז, וזה גם שאני שומעת היום. 
43 שנים אחרי שדוד שלי הלך. 
שנים של בתי קברות ואזכרות. 
 כל פעם נדמה שאי אפשר להכיל יותר ממה שיש, וכל שנה מס’ האנשים שבאים להספיד רק הולך וגודל.

אין אחד במדינה הזאת שלא כואב על מישהו. 
כולנו קרובים לשכול, נפגעים של טרור ומלחמות.
 “יום הזיכרון” כאילו נועד להנציח את היקרים שאיבדנו פעם, אבל לצערנו כמעט כל יום פה הוא יום זיכרון למישהו. 
. 
שנים של מלחמות. שנים של תקווה שהשלום יבוא עלינו, שהדור הבא יישב עם עלה של זית. 
 אצלנו אין ביטחון. וגם אם לא הלכת בצבא, תוכל להיעלם ברחוב בפיגוע טרור.

עד מתי יבכו אבות ובנים ואחים וילדים? 
עד מתי יספר לנו השלטון על ניסיונות של שלום ובארץ תהיה מלחמה? 
עד מתי נזדעזע כל פעם מחדש על פרח שלנו שהלך? 
 אני כבר לא מאמינה למנהיגים שלנו שהם חותרים לשלום. אבל כן מכירה בדור המנהיגים הצעיר שבא לתת בשורה אחרת.

יהי זכרך ברוך דוד יקר שלי, וזיכרונם של כל הפרחים שנלקחו מאיתנו בשיא פריחתם. 
 הלוואי שהדור שלנו יקום לתפארת מדינת ישראל וינהיג את השינוי.